Description
Diocletian's Palace, Split (Croatia)
Description
Description

החלטתי שאני עושה צעד, כי איך אהיה מאמצת מקדימה אם לא אקפוץ למים? חמושה באייפון12 מיני המגניב והדנדש שלי, רעדו לי האצבעות כשלחצתי על הכפתור עם האימוג’י של היד, כלומר זה שמרים את היד ורוצה לומר משהו. בראש אני כבר מריצה סרטים על גמגום ושברי טענות שאני רוצה לומר בנושא, שאני לא הכי מבינה בו. אבל הנושא היה פוליטיקה, אז בעצם, כולנו מבינים גדולים נכון? כמה ימים של דפדוף בין החדרים, יציאה וכניסה לתוך אמצע שיחה או דיון במגוון נושאים היפותטיים ורלוונטיים לחיי היומיום כמו – כיצד רחפנים ייתרו את תפקידם של שליחי וולט, איך להכין חציל בתנור, ולמה תזונת חגבים היא הסופר פוד של שנת 2021  – באיזה שהוא שלב, הכל כבר נשמע לי כמו רעש לבן. נזכרתי בעצמי כשהייתי ילדה בת 5, עומדת לצד סינרה של סבתי ז”ל ומקפלת את הבצק של הקרפלך, מקשיבה לרצף אינסופי של גיבובי פרשנים פוליטיים ברדיו. הרבה דיבורים בין מבוגרים, מבינה את המלים אבל לא באמת מבינה על מה הם מדברים. כרגע, זה מה שמרגיש לי הקלאבהאוס הזה, בעברית, רשת ב’ מהבוקר עד הלילה.

בפוסט הזה אשתף כמה מחשבות ושאלות שעלו לי בעקבות השימוש (הדי-פאסיבי, יש לציין) בקלאבהאוס בזמן האחרון. מקווה להיות פרו-אקטיבית ולפתוח חדר בקרוב, כשארגיש בטוחה מספיק שיש לי באמת מה לומר. 

כמו בכל רשת חברתית נדמה שבהתחלה יש איזה שהיא אוניברסליות וגיוון שנעלמים עם הזמן, כשהאלגוריתם משתכלל, ולומד את הטעם שלנו, ומכנס אותנו לתוך בועה פרטיקולרית שעוצבה בדמותנו, נותן לנו עוד מאותו הדבר. מור אוף דה סיים. עכשיו עוד אפשר לפגוש אנשים מעולמות אחרים, בדרגים אחרים ושפות אחרות, אבל זה עשוי להשתנות ככל שהזמן יתקדם. לעתים רשתות חברתיות מקבלות דימוי של “נישה” מסוימת ששולטת במרחב, אולי קלאבהאוס תקבל את האופי שלה כרשת של – ז’אנר מסוים של אנשים, עדיין איני יודעת איזה. כמו שטוויטר היא רשת של פובליציסטים, כך היו אומרים. וטוויץ’ היא המרחב של הגיימרים, והייתה גם מייספייס פעם, רשת של מוזיקאים. חכו, היא עוד תחזור.

דרך אגב, הרשת החברתית היחידה שאני משתדלת לשתף בה כל יום או כמעט כל יום – היא סטראבה. קישור לפרופיל שלי תמצאו בפוטר. יש משהו נוח בסטראבה כי התהליך כמעט אוטומטי – הפעלתי את השעון לפני אימון, בסוף האימון הוספתי כמה תמונות וזהו. יכול להיות שהפשטות הזו היא הסוד של אינסטגרם וטוויטר. אפשר להסתפק בתמונה אחת ולסגור עניין. אפשר לצייץ 2-3 מלים ולהקפיץ את השווקים (הי, אילון מאסק!). המשותף לטוויטר ולאינסטגרם, ושונה מקלאבהאוס, נכון לרגע זה, הוא המיקוד החושי שנדרש מאיתנו המשתמשים. מה החוש העיקרי שאנחנו נדרשים כדי לתת תשומת לב ל”תוכן”? (איך אני שונאת את המילה הזו, אבל זה כבר לפוסט אחר)… לרוב, העיניים שלנו על המסך, קוראות טקסטים או תמונות. המיקוד הוא בעיניים, צריך לראות את המסר. בקלאבהאוס, המסך כמעט ריק ואין בו שום דבר מעניין באמת. המיקוד הוא על האוזניים. הרשת החברתית הזו אומרת לנו, יודעים מה? עזבו את המסך. בואו להשתתף בשיחה. דברו, ובעיקר תקשיבו. 

אז למה דווקא עכשיו הקשבה? 

בסיטואציות של מולטי טאסקינג, האזנה לתוכן נתפסת לרוב כמעשה פרודוקטיבי, לעומת בהייה במסך על טקסטים ויז’ואליים (מלים או תמונות, היינו הך). מה עשיתם בזמן שישבתם בפקק, המתנתם בתור לרופא, רצתם על ההליכון, חיכיתם ברכב לילדים שיצאו מהחוג – הקשבתם לפודקאסט, קראתם ספר קולי, האזנתם להרצאת מוטיבציה בטד. לא בזבזתם זמן, אלא ניצלתם באופן אופטימלי את כל החושים, עשיתם משהו משמעותי בזמן שלכם. 

לעומת זאת, גלילה בפיד הויז’ואלי של הרשתות החברתיות נתפסת לרוב כבזבוז זמן. רק שהבוס לא יתפוס אתכם מדפדפים באינטסגרם/ פייסבוק בזמן העבודה.

מגיפה עולמית משאירה אנשים בבית, מה שכנראה אומר – פחות עמידה אינסופית בפקקים, פחות ישיבה במשרד מול המסך, פחות בוס על הראש ויותר מרחב פעולה ושליטה על ניצול הזמן והשימוש בחושים. התובנה המתבקשת היא שהתפנה זמן להקדיש למיקוד במטלה אחת ולא למולטי טאסקינג.  האם לקלאבהאוס יש את הפוטנציאל הזה לעודד אותנו להתמקד לרגע – לעצור, ולהתרכז בשיחה? 

יתרה מזאת, טקסט כתוב הוא מדיום שטוח ומרדד מסרים. בקריאת טקסט כולם “נשמעים” אותו הדבר, בקולו של הקורא, שמעניק לטקסט את הטון ויכול להשפיע על המשמעות של הטקסט. לעומת זאת, בטקסט המדובר, שיחת טלפון, פודקאסט, שיחת קלאבהאוס, הקלטה, בכל אלה – אנחנו שומעים את הרגשות של  הדובר – את החיוך, ההתרגשות, הלחץ, ההתלהבות, אנחנו גם זוכים לטעום קצת מהתרבות דרך השפה ודרך ה”פילרים”, הגמגום והמילים המקשרות בין השתיקות ופער המחשבה. הטקסט המדובר עשיר יותר מהטקסט הכתוב, ולכן גם מאפשר מסרים מורכבים יותר. 

תרשו לי לזרוק שאלה באוויר, מוזמנים לתת עליה את המחשבה ולהגיב. מי באמת מחזיק בכוח?  

למעשה, השאלה הזו נשאלת מראשית ימי הטלוויזיה והרדיו, חוקרים והוגים דנים בה, ועדיין אין לה תשובה חד משמעית. 

האם הכוח אצל מי שמתכננים את האפליקציה, מי שיוצרים את הפלטפורמה, מי שמתכנתים את האלגוריתם? אלו קובעים את הפיצ’רים שהפלטפורמה מציעה, מתכננים את הממשק, קובעים איזה כפתורים יהיו גדולים יותר, נגישים יותר או פחות למשתמשים מכוונים ומחנכים את המשתמשים לעשות פעולות מסוימות על גבי הפלטפורמה. לאלגוריתם שחושף בפנינו תכנים מסוימים ופוסל אחרים, יש אינסוף פרמטרים שאנחנו לא מודעים אליהם, והוויכוח המתקיים כיום על האלגוריתם הזה, הוא כבר ברמה משפטית חוקתית. 

מהצד השני, אחת התיאוריות המובילות בתחום חקר הטכנולוגיה והתקשורת היא SCOT – social construction of technology. לפי הגישה הזו, כדי להבין איזה טכנולוגיה מאומצת או נדחית על ידי משתמשים, צריך להבין את ההבניה החברתית. אם ככה, ניתן לומר שלמשתמשים יש כוח בחירה ויכולת מניפולציה בלתי מבוטלת. המשתמשים הם אלו שמחליטים האם לאמץ פלטפורמה/ טכנולוגיה, כיצד להשתמש בה, מתי, איזה תכנים להעלות אליה, ובאיזה אופן. המשתמשים הם לא כל כך פאסיביים כמו שנדמה לנו, אלא הם מקבלים את הכלים לעבודה, אבל יוצרים את מה ששלהם. באחד מחדרי הקלאבהאוס שמעתי על בחור יצירתי במיוחד שבנה אפליקציית מובייל בועטת באמצעות וויקס, שהיא פלטפורמה עם גבולות מאוד ברורים שמיועדת למשתמשים שלא מבינים טכנולוגיה, ואין בה שום שימוש בקוד. הפלטפורמה, הרשת החברתית,  הטכנולוגיה, נותנת לנו אבני לגו, אנחנו המשתמשים בוחרים מה לבנות. 

לאן המשתמשים ייקחו את קלאבהאוס, אני יכולה רק לדמיין. אולי מחר יתחילו סשן קריוקי בקלאבהאוס, יכול להיות שייפתחו חדרים עם משחקי תפקידים, שאלות ותשובות, צ’אלנג’ים למיניהם, זה יכול להיות שיחות עומק על סופר-פוד  והעצמה נשית, קריאות להציל את דובי הקוטב, מדיטציה משותפת ועד פורנו קולי קולות וגניחה מסונטזות בקטעי טכנו רומני.  חפשו אותי שם, אני bidish@  בקלאבהאוס. 

 

עוד עניין קטן לסיום, שטרם יצא לי לחקור לעומק. אחרי האזנה מרובה לדיבורים, בין אם זה פודקאסט או הרצאת טד או רדיו או קלאבהאוס, אני שמה לי בספוטיפיי שיר של דיוויד בואי. שמתי לב, אולי אני רק מדמיינת ואולי לא, תזרמו איתי כאן, שאחרי סשן דיבורים ארוך, המוסיקה נהיית עמוקה יותר, בעלת נפח ומשקל גדולים יותר, הצלילים נהיים עוצמתיים יותר לאוזן. נסו גם אתם, ספרו לי איך מרגיש. 

 

Bidi Sh.
The Running Nomad

2022 © all rights reserved